The Fourth Political Theory

beyond left and right but against the center

Soçi’de yapılan son görüşmeye dair arka plan bilgilerine vakıf olduğunu aktaran Dugin “O gün Erdoğan ve Putin dünya dengeleri açısından hangi tarafta yer alacaklarını konuştu ve aldıkları kararı paylaştı. Kürt haritasından Kırım’a, Afganistan’dan Libya’ya, Kafkaslardan Suriye’ye tüm alanlara ilişkin hayati konularda kendi kırmızı çizgilerini çizdi. Başta İdlib olmak üzere birçok konuda uzlaştıklarını söyleyebilirim. Ancak bu tarihî buluşmada konuşulanların önemli bir kısmı sır olarak kalacak. Biz sadece sahada yansımalarını göreceğiz’’ dedi.
Putin’in dış politikasını belirleyen isimlerden Aleksandr Dugin, ABD’nin Suriye’den çekileceğini ve bunun kademeli olarak gerçekleşeceğini anlattı. Amerika’nın çekilmesi ile tüm meselelerin hallolmayacağı görüşünü dile getiren Dugin “ABD çekilse bile kriz üretmeye devam edecek. Bu noktada tek belirleyici unsur Rusya, Türkiye ve İran’ın tutumu olacak” diye konuştu.

אלכסנדר דוגין (נ. 1962 ) הוא פילוסוף פוליטי רוסי. במרכז הגותו עומדים
התנגדותו לליברליזם והניסיון לנסח פילוסופיה מקורית בעלת מאפיינים
לאומיים-פרטיקולריים ורוסיים. תרומתו החשובה ביותר למחשבה
המדינית בעת הזו היא התיאוריה הפוליטית הרביעית, פרויקט שהוא גם שם
של ספר משנת 2009 (הגרסה האנגלית, שהיא מעט שונה מן המקור הרוסי,
יצאה לאור בשני חלקים, ב 2012- וב 2017- ). נקודת המוצא של הספר היא
שתקופתנו אנו – המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, ובייחוד
(narrowing) השנים שלאחר תום המלחמה הקרה – עומדת בסימן הֲצָרָה
מתמדת של אפשרויות הקיום הפוליטי. דוגין טוען שהעת המודרנית
הולידה שלוש אידיאולוגיות פוליטיות מרכזיות: הליברליזם, הקומוניזם,
והפשיזם (התיאוריות הפוליטיות הראשונה, השנייה, והשלישית,
בהתאמה). לאורך המאה העשרים, הביסו אותן אידיאולוגיות את כל
תצורות הממשל הקדם-מודרניות (המלוכה, החברה השבטית, הפיאודליזם,
וכיו"ב), ואף נלחמו זו בזו. אלא שלאחר תבוסת הפשיזם במלחמת העולם
השנייה, ותבוסת הקומוניזם בתחילת שנות התשעים, נותר הליברליזם ללא
חלופות או מתחרים משמעותיים. מצב זה, טוען דוגין, הוא זה של
הגמוניה, בו הליברליזם למעשה מזמן התקדם כבר מעבר לייעודו המקורי
כאידיאולוגיה או שיטת ממשל, והפך ל"אופק" בו מתקיים השיח הפוליטי
הבינלאומי כולו

כך ייראו החודשים הקרובים על פי אלכסנדר דוגין, האיש שזכה לכינוי "המוח של פוטין" על ידי כלי תקשורת במערב, ולכינוי "הפילוסוף המסוכן בעולם" בראיון למגזין זה

"פוטין חושב באופן יותר פרקטי, אניבאופן יותר אידיאליסטי, אבל בסופושל דבר אנחנו חושבים דומה ופועליםבאותו קו. זה רק עניין של איזון", אומרלי אלכסנדר דוגין, האיש שזכה לכינוי"המוח של פוטין" על ידי כלי תקשורתבמערב, והאדם שמייצג אולי בצורה הכיקרובה למציאות את האידאולוגיה שלהנשיא הרוסי ומאפשר להבין אותה.לדוגין אין בעיה לדבר איתי בפתיחות.בניגוד לדיפלומט שאומר רק מה שהואחייב, או לאיש מודיעין שלא אומר דבר,לדוגין אין כיום תפקיד רשמי בממשל הרוסיולכן הוא מרגיש קצת יותר בנוח. קצת,מכיוון שגם ללא תפקיד רשמי בקרמלין, ידומורגשת במהלכים מסוימים שמבצע פוטין.יש פרשנים שאף מייחסים לו את תפקיד"האידאולוג הראשי" של הקרמלין, באופןלא רשמי כמובן.רק במארס האחרון נודע כי דוגין מילאתפקיד מפתח בשיחות החשאיות שהתקיימובין רוסיה לטורקיה בעת הכי קריטית –כשיחסיו של ארדואן עם פוטין התדרדרולתהומות לאחר שמישהו בטורקיה החליטלהפיל מטוס קרב רוסי בסוף 2015 . דוגיןהזמין למוסקבה חמישה בכירים מהמודיעיןהצבאי של טורקיה, ביניהם גנרל בדימוס,וארגן להם פגישות עם קצינים רוסים, כפישדווח בחדשות "בלומברג".

Although the concept of hegemony in Critical Theory is based on Antonio Gramsci’s theory, it is necessary to distinguish this concept’s position on Gramscianism and neo-Gramscianism from how it is understood in the realist and neo-realist schools of IR.

The classical realists use the term “hegemony” in a relative sense and understand it as the “actual and substantial superiority of the potential power of any state over the potential of another one, often neighboring countries.” Hegemony might be understood as a regional phenomenon, as the determination of whether one or another political entity is considered a “hegemon” depends on scale. Thucydides introduced the term itself when he spoke of Athens and Sparta as the hegemons of the Peloponnesian War, and classical realism employs this term in the same way to this day. Such an understanding of hegemony can be described as “strategic” or “relative.”

In neo-realism, “hegemony” is understood in a global (structural) context. The main difference from classical realism lies in that “hegemony” cannot be regarded as a regional phenomenon. It is always a global one. The neorealism of K. Waltz, for example, insists that the balance of two hegemons (in a bipolar world) is the optimal structure of power balance on a world scale[ii]. R. Gilpin believes that hegemony can be combined only with unipolarity, i.e., it is possible for only a single hegemon to exist, this function today being played by the USA.

In both cases, the realists comprehend hegemony as a means of potential correlation between the potentials of different state powers. 

Gramsci's understanding of hegemony is completely different and finds itself in a completely opposite theoretical field. To avoid the misuse of this term in IR, and especially in the TMW, it is necessary to pay attention to Gramsci’s political theory, the context of which is regarded as a major priority in Critical Theory and TMW. Moreover, such an analysis will allows us to more clearly see the conceptual gap between Critical Theory and TMW.

Toen ik aanvaardde een essay te wijden aan het werk en het denken van de schilder, dichter en kunsthistoricus Marc. Eemans, heb ik me afgevraagd of het in mijn geval geoorloofd was te spreken van een zekere continuïteit in zijn geestelijke ontwikkeling. Langzaam maar zeker kwamen elementen en argumenten aan het licht om mijn overtuiging te staven dat die vraag positief macht beantwoord worden. Aldus is deze geschiedenis van de intellectuele en creatieve levensweg van Marc. Eemans ontstaan. Daarbij werd de klemtoon vooral op zijn denken en op zijn poëtisch oeuvre gelegd, vermits het illustratiemateriaal dat deze uitgave verrijkt, als een soort picturaal complement van mijn stelling kan beschouwd worden. Overigens bleven om voor de hand liggende redenen, biografische en andere gegevens buiten beschouwing.

Hopelijk vergeeft de lezer het me dat ik met hem wegen ga verkennen, die men normaliter in essays van het onderhavige genre links laat liggen. Maar op de eerste plaats is het zo dat ik geen kunsthistoricus ben en het derhalve als een punt van elementaire intellectuele eerlijkheid beschouw me onbevoegd te verklaren om een verantwoord waardeoordeel over het schilderkunstig werk van Marc. Eemans uit te spreken. En voorts is er het oude adagium « de gustibus et coloribus non disputandum », dat in de loop der tijden zijn geldigheid heeft behouden. Waarom de lezer dan ook willen beïnvloeden met een onvermijdelijk subjectieve analyse van de boodschap die de schilderijen van Marc. Eemans brengen?

Atlantists - האסטרטגים של הציביליזציה המערבית והתומכים המודעים בחלקים אחרים של כדור הארץ, שמטרתן לשים את העולם כולו תחת שליטה והטלת הסטריאוטיפים החברתיים, כלכליים ותרבותיים המאפיינים את התרבות המערבית לכל יתר בני אדם.

. אנחנו חיים בסוף המחזור ההסטורי. כל התהליכים המהווים את זרם ההיסטוריה הגיעו למבוי סתום לוגי.