אלכסנדר דוגין (נ. 1962 ) הוא פילוסוף פוליטי רוסי. במרכז הגותו עומדים
התנגדותו לליברליזם והניסיון לנסח פילוסופיה מקורית בעלת מאפיינים
לאומיים-פרטיקולריים ורוסיים. תרומתו החשובה ביותר למחשבה
המדינית בעת הזו היא התיאוריה הפוליטית הרביעית, פרויקט שהוא גם שם
של ספר משנת 2009 (הגרסה האנגלית, שהיא מעט שונה מן המקור הרוסי,
יצאה לאור בשני חלקים, ב 2012- וב 2017- ). נקודת המוצא של הספר היא
שתקופתנו אנו – המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, ובייחוד
(narrowing) השנים שלאחר תום המלחמה הקרה – עומדת בסימן הֲצָרָה
מתמדת של אפשרויות הקיום הפוליטי. דוגין טוען שהעת המודרנית
הולידה שלוש אידיאולוגיות פוליטיות מרכזיות: הליברליזם, הקומוניזם,
והפשיזם (התיאוריות הפוליטיות הראשונה, השנייה, והשלישית,
בהתאמה). לאורך המאה העשרים, הביסו אותן אידיאולוגיות את כל
תצורות הממשל הקדם-מודרניות (המלוכה, החברה השבטית, הפיאודליזם,
וכיו"ב), ואף נלחמו זו בזו. אלא שלאחר תבוסת הפשיזם במלחמת העולם
השנייה, ותבוסת הקומוניזם בתחילת שנות התשעים, נותר הליברליזם ללא
חלופות או מתחרים משמעותיים. מצב זה, טוען דוגין, הוא זה של
הגמוניה, בו הליברליזם למעשה מזמן התקדם כבר מעבר לייעודו המקורי
כאידיאולוגיה או שיטת ממשל, והפך ל"אופק" בו מתקיים השיח הפוליטי
הבינלאומי כולו

Although the concept of hegemony in Critical Theory is based on Antonio Gramsci’s theory, it is necessary to distinguish this concept’s position on Gramscianism and neo-Gramscianism from how it is understood in the realist and neo-realist schools of IR.

The classical realists use the term “hegemony” in a relative sense and understand it as the “actual and substantial superiority of the potential power of any state over the potential of another one, often neighboring countries.” Hegemony might be understood as a regional phenomenon, as the determination of whether one or another political entity is considered a “hegemon” depends on scale. Thucydides introduced the term itself when he spoke of Athens and Sparta as the hegemons of the Peloponnesian War, and classical realism employs this term in the same way to this day. Such an understanding of hegemony can be described as “strategic” or “relative.”

In neo-realism, “hegemony” is understood in a global (structural) context. The main difference from classical realism lies in that “hegemony” cannot be regarded as a regional phenomenon. It is always a global one. The neorealism of K. Waltz, for example, insists that the balance of two hegemons (in a bipolar world) is the optimal structure of power balance on a world scale[ii]. R. Gilpin believes that hegemony can be combined only with unipolarity, i.e., it is possible for only a single hegemon to exist, this function today being played by the USA.

In both cases, the realists comprehend hegemony as a means of potential correlation between the potentials of different state powers. 

Gramsci's understanding of hegemony is completely different and finds itself in a completely opposite theoretical field. To avoid the misuse of this term in IR, and especially in the TMW, it is necessary to pay attention to Gramsci’s political theory, the context of which is regarded as a major priority in Critical Theory and TMW. Moreover, such an analysis will allows us to more clearly see the conceptual gap between Critical Theory and TMW.

. אנחנו חיים בסוף המחזור ההסטורי. כל התהליכים המהווים את זרם ההיסטוריה הגיעו למבוי סתום לוגי.